הצטרפנו
למאה אברכים שהגיעו ברובם מירושלים ומיעוטם מצפת, טבריה וחיפה, ועשו יום שלם בצפון
* אכלנו ארוחת צהריים בקיבוץ "לביא", התרגשנו ב"שיחת חיזוק"
רצופת סיפורי מופת, אמרנו תהלים, רקדנו באולם צדדי במירון, ושפכנו דמעות במים על
הציוּן הקדוש * כולם חולים ב"מחלה"; המטרה הייתה לשים קץ למצב הבלתי
הגיוני בו שני אברכים מאושפזים במחלקה האונקולוגית חדר ליד חדר וכל אחד ספון בחדרו
ובמיטתו * בהתחלה, אומר לנו אַהרַלֶה וינגרטן מארגון החסד "דרכי מרים",
הם ישבו באוטובוס ושתקו, אבל מהר מאוד הפכו כולם למשפחה אחת, "משפחת דרכי
מרים" * עוד חידוש מהיום הבלתי נשכח הזה: החולים נחלקו לזוגות וכל אחד
"התפלל על חברו"
צבי
יעקבזון
ממירון
לירושלים 'לקח' לי שעתיים. כבישי הצפון ככביש 6 היו צפופים ולא היה בזה חריגוּת.
הנוף התחלף לפרקים וגם זה רגיל. ובכל זאת, האוויר בדרך היה צבוע בצבעים עצובים שלא
היו מעולם. אפילו המנהרות הרכינו ראש ועיניהם אדומות מדמעות. מעולם, מעודי, לא
שבתי ממירון נסער כל כך. אולם מאידך – עם הרבה אופטימיות ותקווה שבו החולים.
הרי
אני כבן שבעים ולא זכיתי מעולם להיות ב'כינר' או ואפילו ב'לביא'. לא השתכשכתי
במימיהם ולא אכלתי מפיתם. לא זכיתי. בשבוע שעבר, בחדר האוכל של קיבוץ לביא, שם
ישבנו גם שבענו. ארוחה נהדרת. באולם ההרצאות שם התרווחנו גם שמענו. דרשה נהדרת. מה
יכול עוד לבקש באמצע החיים. גם צפון, גם מלון...
מה
עוד לבקש? על מה להתפלל? על חיים---
רובם
ככולם היו חולים; מיעוטם בעלים או אבות של חולים. כל אחד לפי דרגתו ומצבו, אולם
כולם חיים בצל שקיות הכימותרפיה, אש ההקרנות, קדרות המסדרונות, אימת הבאות. משוועים
לבורא עולם: הבה לי חיים. לא חיים של אושר וכבוד, לא של פרנסה וחילוץ עצמות, אפילו
לא חיים של חיים. די להם בחיים של משהו. נשמת חיים. רק להיות כאן עלֵי אדמות נוכחים.
ללוות את הילדים לחופה. לרעות עם הרעיה. להיות מעל האדמה. יותר מכך זה כבר
'אקסטרה'.
ההזמנה
העידה על יום מיוחד אבל לא עד כמה: "עולו והתכנסו לכבוד רבי שמעון בר יוחאי.
לכל משפחות דרכי מרים היקרות. לרגל יום היארצייט הרביעי של מייסד הארגון הרב ישראל
וינגרטן זצ"ל ביום חמישי י"ג שבט, מתארגנת נסיעה לקבר הרשב"י
שבמירון. יציאה משוערת בשעה 12:30 בצהריים, חזרה בע"ה עד 23:00 בלילה. הנסיעה
מיועדת לגברים בלבד. מטופלים שאין באפשרותם להשתתף ביום תפילה זה, ניתן לשלוח שמות
לתפילה". מצוין פקס ומייל וטלפון להתקשרות. "בתכנית: תפילה בקבר
רשב"י במירון, שירה וריקודים בליווי 'כלייזמרים', ארוחת ערב כיד המלך, שיחת
חיזוק מרתקת". לאחר מעשה הסתבר שלאו דווקא בסדר הזה. השיחה הייתה בארוחת
הצהריים באולם שבקיבוץ 'לביא'; הריקודים היו מאוחר בלילה אחרי התפילה בציון. ויהי
רצון, חותמת ההזמנה, שיתקבלו תפילותינו. ההזמנה מעידה על המעורבות של 'דרכי מרים'
והחולים. תפילותינו. של כולנו. אנחנו ואתם; אתם כמו אנחנו. כי זהו "דרכי
מרים".
היו
שם המארגנים, האחים לבית וינגרטן. הרב דוד וינגרטן ואַהרַלֶה וינגרטן. דוד הוא
המנהל של הארגון שחי ונושם את הצרכים יומם ולילה; אַהרַלֶה הוא איש השטח והמוציא
לפועל. כלומר בניו של מייסד המפעל רבי ישראל וינגרטן, ומשפחת "דרכי
מרים", כלומר המתנדבים הבכירים של הארגון שנוסד לעילוי-נשמת האימא, מרים וינגרטן.
הם מאירים פנים, נכונים לכל מטלה, אוהבים לעזור, הנתינה היא בדמם – אבל "לא
עכשיו". הם פה ממוקדי מטרה, חדורי שליחות, מחוסרי סבלנות לכל דבר שהוא לא
עזרה לחולה. הם ישמחו מאוד אם נכתוב עליהם, הם מאמינים שיש להם מה לומר, אבל לא
עכשיו. לא בקיבוץ לביא, לא בנסיעה משם למירון, בקיצור – מחר. לא הייתה לי בעיה עם
זה כמובן. שוחחתי עם כמה מהחולים, אבל לא הייתה לי תעוזה לבקש מהם להתראיין
לעיתון, חרף השליחות העיתונאית. לכמה שעות הפכתי מצופה במחזה לחלק ממנו.
***
אַהרַלֶ'ה
וינגרטן מזוהה אולי יותר מכולם עם "דרכי מרים". כל הרופאים
ב"הדסה" וב"שערי צדק" מכירים אותו. כל הפקידים האחראים על
קביעת תורים או פענוח צילומים או מתן תרופות מכירים אותו. אבל יותר מכל – כל
החולים וכל בני משפחות החולים מכירים אותו. הוא כתובת לכל דבר. מקידום תור לבדיקתM.R.I
עד
לערכת אוכל לשבת, כולל כל בקשה הזויה. הוא "נסיך" במסדרונות
"הדסה". כל כולו חיוך וחיבוק. יש לו את זה. גם חולה שהגיע זה עתה למחלקה
האונקולוגית וכולו רועד מפחד ודאגה, יימס מול אַהרַלֶ'ה.
כעת,
במירון, הוא חוגג. הוא הצליח למעלה מהטבע, הרבה מעל המשוער. הוא לא חלם שתהיה כזו
היענות לפרויקט כזה שמעולם לא היה. הרעיון נולד מתוך הפרקטיקה. אַהרַלֶ'ה מכיר את
המחלקות הילדים בבית החולים ותמיד תהה למה ההווי המיוחד ששורר שם לא מתקיים גם
בבניין של ה'מבוגרים'. הילדים החולים יוצאים מהחדרים שהם ספונים בהם, ומתחברים עם
הילדים החולים מהחדרים האחרים, והמשפחות חוות ביחד את המסע השחור הזה. ואלו אצל
המבוגרים – כל אחד חי לעצמו. לפעמים אפילו מסתתר בחדר. החלטנו, אומר אַהרַלֶ'ה,
שנעשה למבוגרים יום גיבוש. מזה נולד יום תפילה, ששודרג למסע לצפון למשך יום שלם.
"היה
ברור לנו שחולים שיהיו ביחד במשך יום שלם, ויאכלו ביחד וישירו ויתפללו, בסוף
יתקשרו ביניהם. והקשר הזה הוא בריא מאוד לחולים. החלטנו לעשות את זה ביום
ה'יארצייט' של אבא. הופתענו מאוד לראות שנרשמו 120 חולים. זה המון. חלק בסוף לא
יכלו להגיע כי בדיוק התחיל להם טיפול או שלמישהו עלה החום, אבל יצאנו מירושלים 81
אנשים. רובן באוטובוס שלנו וחלק ברכבים של מתנדבים". והיו גם כמה ילדים
שהצטרפו, חולים בגיל בר-מצווה. השנה יחגגו להם ב"דרכי מרים" ברוב עם את
יום שמחתם.
"כמו
שחשבנו, בהתחלה רובם שתקו והיו מכונסים בתוך עצמם. הגענו לקיבוץ לביא, התפללנו
מנחה ואכלנו ארוחת צהריים משובחת. בא נאמר שאחרי זה כבר ראית שאין אחד שלא מנהל
שיחה עם מישהו. על מה יש להם לדבר? על מה לא? על הצרות של המחלה ועל הקשיים של
הטיפולים ובעיקר – וזה לא הפתעה – איך מספרים לילדים, ואם בכלל מספרים לילדים.
ואיך מתמודדים עם הצער של ההורים המבוגרים?". שיחות נפש שאם היו מתורגמות
לספר הוא היה קורע לבבות. אחרי הארוחה עלו להרצאה, ועל כך בהמשך. "עד שהגענו
למירון", מסכם אַהרַלֶ'ה בסיפוק גדול, "כבר היינו כולנו משפחה
אחת".
"הם
נהיו משפחה אחת, שזה דבר שהיה מאוד חיובי. הרבה פעמים אתה רואה במחלקה שני
מאושפזים, חדר ליד חדר, שניהם אברכים, ואף אחד לא יודע מקיומו של השני. זו מחלקה
שזה כאילו אסור לדבר. המסע הזה פרץ את המחסומים הללו. זה כבר לא יהיה. אני מבטיח
לך שאחרי המסע זה כבר ישתנה. זה כמובן נותן לנו רעיונות לאירועים נוספים בצוותא.
אנו מתכננים לארגן שבת מיוחדת לכל החולים". משפחת דרכי מרים...
במירון
נסגר מתחם מיוחד ("אולם הכנסת אורחים של קרליבך") עבור האורחים המיוחדים
לאמירת תהילים. שם כבר היו עוד כמה עשרות חולים, שהגיעו מערי הצפון, בעיקר מצפת,
טבריה וחיפה. לפני התיבה עבר אבא של ילד שהיה חולה והבריא. 35 דקות של דמעות של
חולים שמשוועים לחיות. כל אחד מתפלל על רעהו (ראה מסגרת). תהלים שחצבו שבילים עד
כיסא הכבוד. לאחר מכן כמעט מאליהם נסגרו מעגלים של ריקודים, בליווי 'כלייזמרים'
שהגיעו במיוחד. קודם שירי רגש לאחר מכן מעגלים סוערים. גם אלו שזקוקים לתמיכה
ואפילו אלו שישבו על כיסא גלגלים – רקדו. רק מי שהיה – יבין. רק מי שחולה – יבין
עוד יותר. שעה של שמחה עילאית לאנשים שכל ימיהם ולילותיהם צער ובלהות. אי אפשר כאן
שלא להזכיר את רבי חונא דייטש, האיש המסור בכל לבו להעלות חיוך לחולים בארץ ישראל;
מי שדאג לבואם של הכלייזמרים והזמרים ורקד שם עד כלות הכוחות.
תגיד,
אני מנצל את ההזדמנות, פורסם בעיתונים שמחלקת ההמטולוגיה ילדים ב"הדסה",
כולל המנהל פרופסור ויינטרויב, רוצה לעבור כולה ל"שערי צדק". זה טוב או
רע?
אַהרַלֶ'ה
הדברן גוזר על עצמו לפתע שתיקה. אל תצפה שאני ייכנס לעימותים בין בתי חולים, הוא
אומר. אבל לגופה של מחלקה הוא מוכן לומר: "זו אחת המחלקות המפוארות של הרפואה
ישראל, מבחינת הטיפול הרפואי והקשר בין החולים והצוות. פרופסור ויינטרויב מציל
אלפי נפשות בשנה. הסכסוך לא קשור אלי, אבל זה מאוד כואב שכזה מנהל רוצה לעזוב. אני
מאמין שהם יסתדרו".
השעה
מאוחרת, והוא מדבר איתי מ"הדסה". אני שומע ברקע אנשים שפונים אליו וגם
רופאים. ראיתי את ההודעה שלך, הוא 'זורק' לאחד הרופאים, אני מטפל בזה... וכמובן גם
בפיו יש בקשה: החולה מחדר 12 לא יכול לעשות הקרנות בבקרים; אני מבקש שתסדרי לו
הקרנות בצהריים.
למה
אתה שם כעת? – אני שואל.
והוא
עונה כבדרך אגב: "הבאתי פה בדיקות פתולוגיות (סלידים) של מישהו שמאושפז
ב'איכילוב' לבדיקה". הוא כעת עסוק כי גילה חולה חדש במחלקה. בחור ישיבה צעיר מקריית-ספר.
זה לבד סיבה לבוא לבית-חולים, הוא אומר, כי הרגעים הראשונים הם הקשים. אני שומע
איך הוא מדובב אותו, והבחור עונה בלחש. אַהרַלֶ'ה חוזר אלי: "אל תדאג, תוך
רבע שעה הוא כבר יהיה החבר הכי טוב שלי...". וגם: "אני צריך את השם שלו
כדי להוסיף לתפילה של מוצאי-שבת, וגם צריך לדעת את הפרטים של המחלה כדי 'לשדך' לו
מישהו שהבריא מאותה מחלה ויבוא לבקר אותו". כן, גם זה חלק מפעילות "דרכי
מרים".
הרבה
הבריאו?
אַהרַלֶ'ה:
"המון. ברוך השם".
של
מי הרעיון של התפילה בכל מוצאי שבת מברכים בכותל?
"היה
יהודי בעל יכולת שעזר לנו להקים את ה'פינות' ("פינה-חמה"). זה היה בדיוק
לפני עשר שנים. הוא שמע על הרעיון והבין את הנחיצות שלו ואת התרומה של הפינות האלו
לחולים ולמשפחות, ומימן את זה. יש ילדים שמגיעים לבקר את האבא ולא מעיזים להיכנס
לחדר בו הוא מאושפז, או שהאבא לא רוצה שיראו אותו שוכב במיטה. ואז המפגש שלהם הוא
בפינה חמה. יום אחד אמר לנו אותו יהודי מפלטבוש: אתם עושים כל כך הרבה למן החולים
והילדים שלהם; למה אתם לא עושים כדי שבכלל לא יהיו חולים? מה עם תפילות? ואז עלה
הרעיון והוא שאל כמה יעלה לנו לארגן תפילה המונית לפחות פעם בחודש וכן להפיץ את
שמות החולים בין אלו שמוכנים להתפלל כל יום, וייאמר לזכותו שגם את זה הוא לקח על
עצמו".
מי
היהודי הטוב הזה?
"אולי
זה סוד... אולי הוא לא מעוניין בפרסומת". אני כמובן מחלץ ממנו את השם: "חיים
אלימלך פיורץ. יהודי צדיק. אבל תסלח לי שאני לא יכול יותר לדבר. תודה על
הכול".
***
במודעה
שפורסמה בקרב ציבור החולים נרשם: "הרשמה מראש חובה, אצל יצחק בְּלֶס, רכז
משפחות". ביקשנו כמובן לדבר גם עמו. מסתבר שלפני שלושה חודשים נכנס לתפקיד
הזה "רכז משפחות" בארגון "דרכי מרים".
מה
זה רכז משפחות?
"זה
להיות כל יום בקשר עם החולים ועם המשפחות בבתי החולים".
היום,
אומר יצחק בלס, 'דרכי מרים' הוא כבר הרבה יותר ממערך הסעות, שזה לעצמו מפעל עצום.
מאות מתנדבים שמסיעים בכל יום מאות חולים ובני משפחה. היום 'דרכי מרים' זה כתובת
לכל חולה בכל ענין.
למשל?
"אפילו
עזרה בבית, כולל ניקיון. אפילו עזרה עם הילדים. כל דבר, קטן כמו גדול, שיקל על
המשפחה ועל החולה בתקופה הקשה. כולל עזרה במסדרונות בית החולים וההתנהלות מול
הרופאים ומול האחיות או השגת תרופות שהחולה לא יכול להשיג כי הוא לא ב'סל התרופות'
(סל תרופות זו רשימת התרופות שהמדינה מכירה בהם וממילא הן מסובסדות על ידי קופות
החולים. תרופה שלא בסל הבריאות מחייבת מלוא התשלום, דבר שהוא בלתי אפשרי –
צ"י) או שהוא לא בארץ".
איך
הגעת לזה?
"אחרי
חג הסוכות של שנה שעברה גילו לבן שלי את המחלה. ילד בן שנתיים. כך שבמשך שנה ויותר
הייתי בצד של הנעזרים. כשמנהלי 'דרכי מרים' חיפשו מישהו לתפקיד הם כנראה חפשו
מישהו 'עם ניסיון קודם'... כנראה שהרזומה שלי ענה לדרישות של התפקיד באופן כללי".
גם
הוא שותף לקידום רעיון הטיול המשותף. הם מתגוררים בגבעת זאב הסמוכה לירושלים, והבן
שלו היה מאושפז בבית החולים "תל השומר" במרכז הארץ. עטפו אותנו, הוא
אומר, בתמיכה. קיבלנו סיוע מהרבה ארגונים וזה מאוד עזר לנו לעבור את התקופה הזו
'מעל המים'. באיזה שהוא מקום גם הוא הבין שרצוי מאוד להעתיק את האווירה המתרחשת
במחלקות הילדים גם למחלקות המבוגרים.
"במחלקות
של הילדים יש המון תמיכה ועזרה לילדים ולהורים ולאחים. במחלקה של המבוגרים מתמודדים
לבד. יש תמיכה של כל מיני ארגונים, ומביאים מנות אוכל לבני המשפחה, אבל אין את
תחושת האחווה בין החולים והמשפחות. כל אחד לנפשו, כל אחד עם ההתמודדות שלו. השאיפה
שלנו ב'דרכי מרים' היא להביא את ההתנהלות הזו גם למבוגרים. גם הם זקוקים לתחושת
ה'ביחד' הזו כדי להחזיק את הראש מעל המים. בשביל זה אני שם".
המסע
ענה לציפייה הזו?
"אני
חושב שזו הייתה הצלחה מדהימה. אני אישית השתתפתי במסעות כאלו מהצד המקבל, מהצד
המוזמן, והייתי גם בחוץ לארץ. לקחו אותנו לתפילות באוקראינה. הכול לילדים חולים.
לא שמענו על אירועים כאלו למבוגרים. המסע הזה היה ניסיון ראשון בארץ. לא היינו
בטוחים שנמלא אוטובוס אחד. הרי מדובר באנשים חולים, והם בין טיפול לטיפול, ואם יש
להם כמה ימי מנוחה הם מעדיפים לכאורה את הבית והילדים, אבל החלטנו שגם אם רק 20
חולים יהיו מעוניינים נצא לדרך, תרתי משמע. למעשה כבר בהרשמה עברנו את מספר
המקומות של אוטובוס שלם, והתחלנו לגייס מתנדבים בעלי רכבים".
גם
הוא נוגע בנקודה זהו של הבדידות במחלקות של המבוגרים: "כשילד מגיע למחלקת
הילדים, לא משנה אם ב'הדסה' או ב'תל השומר', עוטפים אותו. מבנות מתנדבות שמשחקות
אתו ועד ארגונים שמחלקים צעצועים. מפנקים את הילדים. בתוך כל הכאב, בתוך כל
הטיפולים, יש את האנשים שעושים אווירה וגם גורמים לקשר בין הילדים לבין עצמם ובין
בני המשפחות. אצל המבוגרים זה ממש הפוך. מאושפזים במחלקה 20 חולים ששוכבים ב-20 חדרים,
חדר ליד חדר, בניתוק מוחלט. בחור בן 25 ואברך בן 30, כל אחד עם הכאב שלו, וזה לא
יודע שיש לידו מישהו שמסוגל לעזור לו כי הוא כבר בעל ניסיון. אנחנו החלטנו לשנות
את הגישה. אנחנו מצפירים בהם" אל תהיו שקועים בעצמכם. הרי התמיכה הכי גדולה
שאדם יכול לקבל זה ממישהו שעובר מה שהוא עובר. מישהו שכמוהו חווה את הפחדים ואת
ההקאות ואת הכאב. המטרה שלנו הייתה לקחת את האנשים, להוציא אותם מהמחלקה ומהמחלה, להרחיק
אותם קצת מהיכן שהם. לכן החלטנו על מירון ועל בית מלון בצפון. שיהיו עם עצמם אבל
ביחד".
וזה
'עבד'?
"ועוד
איך. אנשים ישבו ודיברו כל אחד עם מי שלידו. וצחקו. וספרו אחד לשני מה קורה. היה
שם אחד שהוא לקראת השתלה והוא סיפר על הפחדים שלו, ואז התערב בשיחה אחד שעבר את
זה. הוא כל כך חיזק אותו. הוא אמר לו דברים שרוממו את רוחו. זה למעשה היה המטרה
המרכזית של הנסיעה. עשינו את זה ב'יארצייט' של הרב (ישראל) וינגרטן, אבל הרעיון
כבר התבשל הרבה קודם".
יצחק
(איציק) בלס נרגש. אי אפשר לטעות. הוא שמע שאהרל'ה סיפר לי שהרבה חולים מבריאים
מהמחלה ויש בזה עידוד גדול והוא מבקש להוסיף: "הרבה אני מדבר עם אנשים שכל מה
שהם יודעים על המחלה הזו זה מה שהם קראו בסיפורים המרגשים ובמודעות קורעות הלב של
ארגוני הצדקה ובמאמרים על אנשים שנפטרו, וזה יוצר רושם שהמחלה הזו היא חד סטרית.
נכון, יש באמת כאלה סיפורים. אבל אני מספר להם על הסיפורים שלא כותבים עליהם
בספרים או בעיתונים או במודעות. על אנשים שחלו והתמודדו עם הקושי והכאב והבריאו.
גם עליהם אפשר לכתוב ספרים אבל לא כותבים. ובאמת ברוך השם שאלו הם היום רוב
המקרים. ה' נתן רשות לרופאים לרפאות".
תספר
לי ממה התרגשת במיוחד?
"כל
היום התרגשתי. אני יכול לספר לך על אברך, בן שלושים ומשהו, בעל תשובה מרוסיה. הוא
מחכה כבר שלושה שבועות להיכנס להשתלה, וקצת חששנו שיתרחק מירושלים, כי הרי בכל רגע
אפשר להזעיק אותו כי התפנה חדר. הוא הגיע ל'רב שפע' (שם היה מקום האיסוף בירושלים)
וממש כשהתחלנו לנסוע טלפנו אליו מהמחלקה שיגיע מיד. אם לא – החדר ייתפס. הצלחנו
לשכנע את האחראית על המחלקה ש'תשמור' לו את החדר עד שמונה בערב. בערב כבר לא
מאשפזים חולים להשתלה. הוא הגיע מעט מאוחר יותר, אבל עם כוחות שקודם לא היו לו,
ועם אור בעיניים".
גם
אתה הרי השתתפת בתפילה, על מי אתה התפללת?
יצחק
בלס מביט בי במבט חודר: "על הבן שלי. הוא ברוך-השם הבריא, אבל נמשיך להתפלל
עד שנתרחק ממנה מספיק שנים. עד שנהיה בטוחים שהיא באמת עזבה אותנו. זה הרי תמיד
יכול להתעורר ולפרוץ שוב חס ושלום".
***
אכלנו
ושתינו, צחקנו ובכינו, אולם דומה שמה שהטעין את המצברים של החולים הייתה
"הדרשה". כבר אמרנו לכם שכבר נאמר ב'תכניה' שתהיה "שיחת חיזוק
מרתקת" של הרב מנחם וינגרטן. עד שפתח את פיו איש לא האמין מה ייצא מפיו. הוא
סיפר על "דרכי מרים": אימא עליה השלום לא השאירה צוואה כתובה, אבל
השאירה צוואה במעשיה. כשהייתה חולה – והרופא העיד שכמעט לא ראה ייסורים כאלו אצל
חולה במחלה – הייתה מבקשת מאבא שיבדוק בתחנות האוטובוס בדרך ל'הדסה' אם עומדים
אנשים ומחכים. זו הייתה צוואה שייסדה את 'דרכי מרים'.
הוא
אמר כמה 'וורטים' נפלאים. קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. מה זה 'באמת'?
ועוד: הקב"ה אומר למשה רבינו 'מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו', וכי מה
אמור לעשות יהודי אם לא להתפלל? וגם לפי רש"י שלא להאריך בתפילה – למה לא? מה
נשאר לעשות כשמצד אחד הים ומצד שני צבא מצרים ומצד שלישי חיות טרף חוץ מלהתפלל?
ועוד גמרא: מה יעשה אדם ויחכם, מה יעשה אדם ויעשיר, ירבה בישיבה. ואם לא יעלה בידו
יבקש רחמים. למה בשני שלבים? שישר ישב בישיבה ויבקש רחמים?
ועוד
שאלה: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב שאז פסקו מתי מדבר מלמות. הגמרא
מספרת שהיו כל פעם נכנסים שנים עשר אלף איש לקברים ולא קמים ואילו לשנים עשר אלף
אחרונים הקב"ה ויתר. למה להם ויתר על השבועה שאף אחד לא ייכנס לארץ? ועוד
שאלה: למה מתפללים ברגליים צמודות?
והכול
מתורץ: מתפללים ברגליים צמודות כדי להכריז שהכול מאתו יתברך. בלי הקב"ה אין
לנו ידיים ואין לנו רגליים. רק כשזה ברור לאדם שהוא כלום ללא בורא עולם הוא יכול
להתפלל כראוי. גם 12 אלף האחרונים שנכנסו לקבר במדבר לא היו כמו קודמיהם שיכלו
לחשוב אולי נקום חיים כי הרי יש עוד זמן עד תום ה-40 שנה. הם ידעו שבבוקר הם ימותו
כי יש שבועה עליהם. הם כבר התפללו בצורה שונה. תפילה כזו שנענית!
גם
מי שמחפש חכמה או עושר. רק כשהוא רואה ויודע שכל מה שעשה העלה חרס, הוא מבין שנשאר
לו רק מפלט אחד: להתפלל! זו התפילה שנענית. כך משה רבינו וכלל ישראל: הקב"ה
אמר להם, סעו עד לים-סוף, כשתעמדו שם לפני המים ותרגישו שאין עוד מלבדו וכלתה
אליכם הרעה, שם ואז תתפללו. כי זו תהיה תפילה אחרת.
ארבעה
צריכים להודות: חולה, מי שבבית האסורים, הולכי מדבריות ויורדי הים. בתהלים כתוב
פעמיים 'ויזעקו' ופעמיים 'ויצעקו'. אומר הלבי"ם ש'ויצעקו' זה יותר חזק ואלו
יורדי הים והולכיה מדבריות. כי חולה חושב שעסקן כזה או רפא כזה יציל אותו. הוא לא
כל כולו משווע לקב"ה. גם אסיר חושב שיש לו קשרים והוא ישיג 'חנינה'. מי שמדבר
ומי שבים יודע שאין עוד מלבדו. רק הקב"ה יכול להושיע אותו. וזו תפילה אחרת.
ואז
הוא התמקד בתפילת החולה על חברו. שצריך שיהיה בה הכול. גם הידיעה הברורה
שהקב"ה הוא הרופא היחיד ובידו ורק בידו מפתחות החיים, וגם החסד עם הזולת,
שאני מתפלל עליו ולא עלי. זו תפילה מושלמת. והוא "נענה תחילה". כי תפילה
כזו נענית!
***
הדרשה
של רבי מנחם וינגרטן הייתה אחת האטרקציות למשתתפי המסע, ובליבי חשבתי מה להם במצבם
ולעוד דרשה? עד ששמעתי את הדרשה. תשמעו סיפור – על רקע האמת הברורה שהקב"ה
יושב ומאזין לתפילת החולים בבחינת כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן
בבית גנזיו – שסיפר רבי מנחם בשם רבי יצחק זילברשטיין שהעיד שהוא מכיר את
המשפחה המדוברת: הייתה משפחה באמריקה שהאימא נפטרה בגיל צעיר. בניה משפחה החליטו
לעילוי-נשמתה להתחזק באמירת 'אמן' ובכלל זה להקפיד שלא לברך אלא אם יש מישהו שעונה
'אמן' על הברכה. יש לזה גם מקור בהלכה. לילה אחד, אחת הבנות שהייתה בגיל 11,
התעוררה באמצע הלילה כשהיא צמאה. אבל כולם ישנים, וחס ושלום מלהעיר מישהו, ואין מי
שיענה אמן, אז היא לא יכולה לברך, ובלי ברכה היא לא יכולה לשתות...
הסיפור
הזה שהוא באמצעו מזכיר לדרשן מעשה שהוא מכיר אישית: אבא של חבר שלו מהישיבה נפטר
והחברים באו לנחם. להפתעתם ראו שמגיעים לנחם אנשי תחנת מכבי האש בבני ברק, כולל
הקצינים מפקדי התחנה. מה הקשר של הנפטר למכבי האש? מתברר שלאבא שנפטר הייתה קבלה
כזו, וכאשר היה בבית לבד או באמצעי הלילה שכל בני הבית היו ישנים היה לו 'הסכם' עם
המוקדנים במכבי האש שהוא יברך בטלפון והם יענו אמן... כמה מהם שכל כך התפעלו אפילו
חזרו בתשובה... הם שבאו לנחם.
אגב,
כשהאח הגדול מנחם הזכיר את הצעיר אַהרַלֶ'ה, הרים אחד החולים את ידו. כן, שאל
מנחם, מה כבודו שואל. וזה ענה: אני לא שואל, אני מוחה. מספיק לקרוא לו אהרל'ה, הוא
כבר גדול ויש לו ילדים, הוא הרב אהרן. וכולם מחאו כפיים בהתלהבות.
אולם
נחזור לילדה, בת 11 מברוקלין: היא צמאה, ואין מי שיענה אמן. היא אומרת פרק 'תהלים'
ועוד אחד, אבל אף אחד לא מתעורר. אז היא משאירה את המים וחוזרת למיטה צמאה. בחלומה
באה אליה אמה ומספרת לה שהמעשה שלה עורר רעש גדול בשמיים. תדעי לך, אומרת האימא
לבת בחלום, שאימא של החברה שלך בכיתה, השכנים שלנו, חולה מאוד. וכעת החליטו בשמיים
לתת לה מתנה. שתחיה. הילדה התעוררה בבהלה וסיפרה לאביה. הוא מיהר לשכנים, לאבא של
החברה מהכיתה, ושאל אם אשתו חולה במחלה. הוא הכחיש והתפתל. אחרי ששמע את הסיפור
פרץ בבכי ואמר שאכן כן. זה סוד, אבל אשתו חולה במחלה. והיא הבריאה לחלוטין. הרב
זילברשטיין אמר שהוא מכיר את שתי המשפחות.
אתם
מבינים מה זו קבלה? – זעק וצעק רבי מנחם וינגרטן. אתם מבונים מה אנו יכולים לחולל
בשמיים כשנגיע למירון... וכולם מבינים. וכולם מקווים.
ועוד
סיפור בפיו על אברך ש-32 שנים לא היו לו ילדים. לברית שהתקיימה בבני-ברק הגיעה
במיוחד מי שהיה שכן שלו כשהתגורר בשוויץ. הוא ביקש לומר כמה מילים, וכך אמר: לפני
25 שנים הכרנו. גרנו בשכנות והתפללנו ביחד והיינו ידידים קרובים. ידעתי שאין סיכוי
שיהיו לו ילדים וברור שכאבתי את כאבו. הייתי רואה איך בכל תפילה הוא בוכה בדמעות.
פעם אחת לא התאפקתי וניסיתי לעודד אותו. אמרתי לו, לא חבל שאתה קורע את השמיים? לא
חבל שאתה הורס את עצמך? אולי תוותר? יש אנשים שיש להם תפקידים אחרים בעולם חוץ
מלגדל ילדים. כוונתי כמובן הייתה לטובה. אבי-הבן שתק ואמר לי: אני לא אוותר. הוא
אמר לי: יישר כוח על העידוד, אבל אתה תראה שהקב"ה יהפוך סדרי עולם בשבילי.
מכוח התפילה. בבית סיפרתי לאשתי מה שהיה והיא התחלחלה. איך אתה אומר דבר כזה
ליהודי במתפלל בכל כוחו? איך אתה זורה לו מלח על הפצעים? לך תבקש ממנו מחילה!
סיכמנו בינינו שאם יהיה לו ילד אנחנו נעזוב את שוויץ ונעלה לארץ ושם אלמד בכולל.
הנושא הזה עמד ביני לבין אשתי שנים רבות ואני כמובן לא הסכמתי לבקשתה. כעת קיבלתי
'קבלה' שאם יתרחש הנס אשמע לבקשתה. 22 שנים חלפו ולפני שבוע אני מקבל את הטלפון
הלא ייאמן: אני בחדר לידה; נולד לי בן... שנונו פרצנו בבכי. ופתאום נזכרתי
ב'קבלה'. הגעתי השבוע לארץ-ישראל ודבר ראשון נכנסתי ל'רבי חיים' שיפר לי את
הנדר... הרי ידעתי שאין סיכוי שאעזוב את הכול, הביזנס, הילדים הנשואים, החברים...
חמישים שנים אני גר בשוויץ. ורבי חיים בשלו: קיבלת קבלה, תקיים אותה. הגיתי רעיון:
במקום שאעלה לארץ ישראל ואלמד בכולל, אחזיק שני אברכים בבני ברק... יותר טוב...
רבי חיים שמע ואמר לי: הקב"ה שינה סדרי בראשית בזכות ה'קבלה' שלך; אתה רוצה
לקלקל את זה? עד כאן הסיפור שלי, ואני מודיע לכם שאני בא לגור בבני ברק...
"תראו",
מטעים רבי מנחם וינגרטן, "מה זו קבלה. אבל יותר תראו מה זו תפילה". זו
באמת הייתה שיחת חיזוק. מרתקת. התפילות מאוחר יותר בקעו רקיעים, הריקודים קודם
לתפילות העלו את התקוות לכיסא הכבוד, ה'כלייזמרים' הוסיפו חיות לנשמות המיוסרות.
וכל זה קיבל ממד מיוחד אחרי הדרשה. כולם התפללו שם. על עצמם ובעיקר על חברם. תפילה
שהנקודה המרכזית בי הייתה שאין עוד מלבדו. בידו ורק בידו היכולת להושיע. הכלה כל
יכול. הוא שיושיע.
===================================================
[מסגרת]
תפילת
החולה
על
הציוּן היה אחד שלא מש. אברך חסידי, מרשים מאוד, לחייו רטובות מדמעות, עיניו
נוצצות. הוא ממולל בזקנו ולא כל-כך מעוניין לדבר. מטבעו הוא שתקן, במצבו בוודאי,
כאן על אחת כמה. רק שאלה אחת על 'דרכי מרים', אני מפציר בו והוא ניאות.
מה
"דרכי מרים" נותנים לך בכלל וביום הזה בפרט?
"המון.
חוץ מלהבריא הם נתנו לי הכול. מה קיבלתי היום? זה מדהים לגלות שיש כל כך הרבה
חולים. זה לא ירפא אותי, אבל זה נותן כוח. ובכלל, להיות אצל 'רבי שמעון' זה פשוט?
לא הייתי מגיע לכאן אם לא הדחיפה שלהם".
על
מה התפללת?
"שאחיה.
ואם נגזרה חס ושלום הגזירה – אז שהקב"ה ייתן לי לאשתי כוחות לגדל את
הילדים".
[מסגרת]
הכול
למען החולה
כ-150
נסיעות מבצעת אגודת "דרכי מרים" בכל יום. גילוי נאות: אני אחד מאתיים
המתנדבים, אמנם הפחות בולטים ופחות מתמידים, של העמותה. כל חולה שזקוק להסעה מביתו
לבית החולים או מבית החולים לביתו מתקשר למוקד ומזמין נסיעה. לרכבי המתנדבים יש
מדבקה מיוחדת הפותחת בפניהם את שערי בתי החולים ללא בדיקה. הם גם יוצאים ללא
תשלום.
מי
שיזדמן בבוקר לחניה המיוחדת של "מכון שרת" בבית החולים "הדסה"
בירושלים ייתקל במחזה עצוב אבל משמח: בזה אחר זה פולטים רכבי מתנדבים חולים העושים
דרכם ל"טיפול יום" במקום, או בני משפחה שמגיעים לסעוד את המאושפזים.
ורכבים אלו מהם יוצאים נוסעים כבר ממתינים לאלו שזקוקים לנסיעה הביתה. רכב שמגיע
ולא משובץ לקחת מישהו חזור יבדוק בתחנות האוטובוס אם יש מישהו שאפשר לסייע לו.
מדובר במערך לוגיסטי אדיר של חסד על גלגלים ועם כל הנשמה. הנהג הוא לא רק נהג אלא
גם שותף סוד, מקשיב ולפעמים אפילו פסיכולוג...
העמותה
נוסדה לפני כ-15 שנה על ידי רבי ישראל וינגרטן זצ"ל כעילוי נשמה לאשתו מרים
ע"ה שנפטרה מ"המחלה". ההסעות הוא לב הפעילות אבל ישנם ענפים נוספים
סיוע כלכלי, השגת תרופות, חלוקת תלושי מזון וביגוד, מחלקה של מתנדבים המגיעים
לשהות עם החולים, יעוץ רפואי. פעולה אחת שהיא מיוחדת ל"דרכי מרים" זו
התפילה בכל מוצאי שבת של "שבת מברכים" ברחבת הכותל. תפילה ברוב עם
לרפואתם של חולים. הרשימה המחולקת לחולים בכל כינוס כזה לצערנו הולכת ומתארכת. שם
החולה ושם האימא. ולפעמים שמות מוסרים מהרשימה. אם הבריאו או חס ושלום אם נפטרו.
אלו מעמדות שמרגשות כל פעם מחדש.
עוד
דבר גדול שעשתה "דרכי מרים" אלו החדרים בבתי החולים הקרויים "פינה
חמה" וכוללים כורסאות לנוח, שתיה חמה כולל חלב ומיני מזונות. מדובר לפעמים
בהצלת נפשות ממש. יש כיום יותר מ-30 פינות כאלו ב-3 בתי חולים בירושלים. אחת לכמה
חודשים, בעיקר בחגים, מארגנת העמותה אירוע חגיגי לחולים ולבני משפחותיהם. חולים
זוכים לאירוע מיוחד, כולל ליצנים או זמרים ומנגנים, ביום הולדתם או לפי בקשתם. עוד
דבר שנעשה מכל הלב מטעם "דרכי מרים": סיוע בסבך הבירוקרטי. תחשבו על
חולה או על אשתו, מותשים נפשית ופיזית, ועליהם לרדוף אחרי פקיד כדי לקבל דיסק או
צילום ולהמתין כמה שעות. איש "דרכי מרים", בדרך כלל זה
"אַרַלֶ'ה" (וינגרטן), עושה זאת במקומם.
[מסגרת]
40 זוגות
של חולים
מרגע
ששמעו את שיחת החיזוק ועל ה'סגולה' של תפילה על מי שהוא צריך לאותו דבר, הגו
החולים רעיון פשוט: כל אחד יתפלל על חברו. וחברו יתפלל עליו. שניהם יהיו
"התפלל על חברו הוא נענה תחילה". לבכות!
זה
הזכיר לי את הרב שך שראה פעם שני בחורים בפוניבז' מעלים סטנדרים מקומת הכניסה לבית
המדרש. תמה אני עליכם, אמר להם, למה כל אחד מעלה את שלו? אם כל אחד יעלה את הסטנדר
של חברו תרוויחו גם מצווה.
זה
מזכיר לי מה ששמעתי פעם מרבי משה שמואל שפירא ששאל למה כתוב "שנים עשר אלף
זוגות תלמידי רבי עקיבא" ולא 24 אלף? כי זו הייתה הטענה עליהם: שהיו זוגות,
"חברותות", ולא כיבדו זה את חברו.
והנה
במירון לפני שבוע הגיעו 80 חולים להתפלל. לא שמונים אלא ארבעים זוגות. ארבעים
"חברותות" של תפילה. אנא, אלוקים, ענה לשוועתם.
